פרק לדוגמא
עוברות בשער הזמן
1
ארבעתם עמדו מאחורי המחסן של גינת הקנטרי קלאב, לפניהם זהר אור נגוהות מבעד לפתח בגודל 70 סנטימטר רוחב ו־185 סנטימטר גובה, ומבעדו הם ראו נוף מרהיב של ביקעה מוריקה ובה יער שהתפרס שנפרס תחתם, ובתווך נהר שוצף ומעבר לכל זה הרים. סנדי אמרה: „גבהתי בארבעה־עשרה סנטימטרים ואני בגובה מטר שישים וארבעה. מה קורה לי? אני אמשיך לגבוהה“?
מיכל אמרה: „אני נמכתי בשלושה סנטימטרים ואני רק מטר שמונים ושניים, מה איתך דינה“?
מוטל ענה תשובה ידענית: „זו תוצאה של מה שעברתן אתמול, הגובה שלכן משתנה לממוצע והממוצע הוא הגובה של דינה. כפי שידוע לכן תהליך הגדילה מתרחש בשינה, ומשום שחסרו לכן שעות שינה התהליך לא הסתיים. מיכל, את כמעט ולא ישנת על הספה הקטנה והלא נוחה, אך נרדמת למספר דקות מועט לכן נמכת רק במעט; סנדי, גם אצלך התהליך לא הושלם משום שלא ישנת מספיק, אך הלילה נרדמת למספר דקות רב יותר, לכן גבהת יותר, אך גם את לא השלמת את התהליך“.
דינה שאלה: „ומה איתי? אני ישנתי טוב כל הלילה“.
מוטל ענה לה: „את בגובה אידיאלי. אין צורך בתהליך.“ ונשק לה על שפתיה ופנה לחברותיה: „המעבר יהיה מעייף לשתיכן ותשלימו לאחריו עוד שעת שינה שבה יסתיים התהליך ושלושתכן תהיו בגובה זהה“.
מיכל הפטירה בכעס: „איך נסביר את זה“!
מוטל זירז אותן: „נו אין זמן, יאללה תעברו“.
סנדי אחזה במיכל בצלעותיה בחיבוק דוב קטן, היא ניסתה לתפוס אותה במותניה, אך מכיוון שלא הסתגלה לשינוי בהבדלי הגובה זה יצא בצלעות. מיכל צעקה: „אַאוּץ'!“ ושניהן ושתיהן זינקו לתוך האור כאשר סנדי דוחפת וגוררת את מיכל.
דינה אמרה למוטל: „עכשיו אנחנו.“ אך הוא השתחרר מחיבוקה ואמר: „קודם את.“ והיא צייתה.
הן ישבו שלושתן ליד עץ מילה, חוסות בצילו, בקצה מדף סלע מעל התהום שבתחתיתה, מאות מטרים, היה עמק פורה מכוסה ביער אלונים ואשוחים. פתאום עבר מוטל בסערת ברקים קטנה על זיז בולט בקצה המדף והפריע את הפסטורליה, אך מיכל וסנדי כבר נרדמו ושום דבר לא העירן. סערת הברקים הקטנה כבתה, והוא התנודד והחליק על הרגבים והעשב. דינה זינקה אליו והשתרעה על הקרקע ונאחזה בידה בידו כאשר החליק מטה ונפל מהזיז, ובכך הצילה אותו מנפילה חופשית לתהום. רגבי אדמה ואבנים נפלו במפולת קטנה ורק לאחר 5 דקות נשמע צליל פגיעתם בקרקע. מהרעש התעוררו שני שתי היפיפיות הנרדמות ודינה צעקה להן: „תעזרו לי למשוך! הוא נופל“. שניהן שתיהן היו באותו הגובה כעת ונרתמו בבהילות למשימה.
מיכל שאלה מנומנמת תוך כדי משיכה במותניה של דינה: „כבר עברה שעה“?
דינה שאלה את מוטל בכעס עוקצני כאשר ראשו כבר בצבץ למעלה: „ מה לקח לך כל־כך הרבה זמן? השתעממתי פחד כשהן ישנו. אולי מוטב שאעזוב אותך ליפול“!?
הוא התחנן על חייו והן משו אותו, כשנעמד על רגליו הפטיר כאילו לעצמו: „טעיתי בחישוב המקום המדויק“.
שלושתן במקהלה שאלו אותו באוניסון: „יש לך פחד גבהים“?
הוא ענה, עדיין מזועזע מהנפילה כמעט אל מותו: „לא, יש לי פחד נמכים- אני מפחד להגיע מהר ממקום גבוה לנמוך תוך בדיקת תאוצת הנפילה וחושש לגלות מה שזה יעשה לי“.
דינה אמרה לו בכעס: „עדיין לא עניתה לשאלה שלי- מה לקח לך כל־כך הרבה זמן“?
מוטל ענה בזעם מסתיר את הזעזוע מהאירוע שעבר: „עניתי! ואני לא רוצה לדבר על זה יותר.“ וצעד לעבר הביטחון שבקרקע המוצקה, לתוך החורשה שעל ההר, הרחק מהתהום שכמעט הרגה אותו קודם לכן, והן אחריו.
סנדי ומיכל קטפו פרחים בחורש בעוד דינה עסקה בתלישת עלי כותרת במשחק ’יסדר לי קידום לא יסדר לי קידום‘ הרומנטי ביחס למוטל. מוטל חזר עם זקן שפוף מבעד לשיחים, והם שוחחו ביניהם חרישית ליד עץ ערבה על פלג קטן של מים מפכים וצלולים. הן לא הבינו מילה בשפה העתיקה.
הזקן אמר למוטל: „עכשיו אני מת, לפחות באופן רשמי. במתים לא חושדים. האנשים בסביבה החלו לחשוד שאני לא לגמרי חרש, אילם, עיוור וסנילי אז החלטתי למות, ככה אני הרבה יותר חופשי לתור אחרי מידע, ואף אחד לא שואל עליך שאלות אם אתה לא קיים. אתה לא חושב ככה“?!
מוטל ענה לו: „שיטת הגנה מעניינת- אם אתה כבר מת, לא יכולים להרוג אותך אבל אתה לא באמת מת“.
המודיע הזקן ענה בנחרצות: „את זה הם לא מוכרחים לדעת. השיטה עובדת כל זמן שהם לא מנסים באמת לבדוק. אפשר למות מזה, אתה יודע? אז אני לא מראה את הפרצוף יותר מדי בין הבריות. אז מה הסיכוי שיעשו לי בעיות? גם האנשים וגם החברה' שלך והשְנִיִים יודעים רק מה שהם צרכים לדעת, ככה יותר טוב“.
מוטל תמה: „המצב השתנה לרעה, לא הייתה צריך הגנה כזו חזקה“!?
הזקן ענה: „פופטי חזר מהעתיד בתפקיד האביר שומר הממלכות, ודאג שמאז התקרית לפני חצי שנה ישנאו כל לובש גלימה עם ברדס, בייחוד את אבירי הכנסייה של גָלַדוּן עקב צעדיו. למשל הוא מנע חקירה בתקרית הדרקון... ואת מי שלחו לטפל בעניין בסודיות- את יאפ ואותך בני הזמן הזה“.
מוטל התפלא: „איך ידעתה שאני בא מהעתיד“?
הזקן הסביר לו: „קודם כל אתה לובש שחור ובלי הגלימה הכחולה, שזה כשלעצמו מעשה חכם, ונהגתה ללבוש חום עם הגלימה תמיד; דבר שני אתה גנרל או אדמירל ואז הדרגה שלך הייתה קפטן או ליוטנת קומנדר, לא ברור לי עדיין לאיזה זרוע אתה משתייך; חוץ מכל זה יש לי את המקורות שלי ודרכים משלי לדעת“.
מוטל פנה לכיוון אחר בשיחתם: „נעזוב את זה. אתה יודע שהתקרית עם הדרקון היא אירוע חשוב, זהו צומת זמנים היסטורית חשובה גם לכם וגם לנו, לכל היקום, ולהתייחס בביטול לשינוי שחל בשל היחס של הרשויות, זה דבר שישנה את ההיסטוריה וימנע את התגשמות הנבואות. לתושבים כאן אין את האמצעים לחקור מקרה כזה בטכנולוגיה שבין סוף תקופת האבן לתחילת תקופת הברונזה“.
הזקן העיר לו מבלי להתייחס לדבריו האחרונים: „אם אני ראיתי אתכם, בטח גם אחרים ראו אתכם, כדאי לכם להיזהר. תישארו הישארו כאן עוד שלוש ארבע שעות עד השקיעה“.
הבנות ניגשו אליו: „נו, תכיר לנו את החבר החדש שלך.“ קראו באוניסון יחדיו והמשיכו: „לא אמרתה שאף־אחד...“ והוא קטע אותן: „שימו את אילה באוזניים ובילעו את זה.“ והגיש לכל אחת זוג אטמי אוזניים כדוריים כסופים וכמוסה כסופה.
הזקן אמר: „מי אילה החמודות? הן נראות מקומיות, הלבוש שלהן מוזר, הן באו איתך מהעתיד? אהה... אולי הן צאצאיות שלי... מי יודע“.
הן ענו שוב במקהלה: „עכשיו אנחנו מבינות אתכם“.
הזקן ענה: „גם אני מבין אתכן“.
מוטל הסביר להן: „נתתי לכן ערכת תרגום, עכשיו תוכלו להבין ולדבר כל שפה צלילית ביקום, כמעט“.
„איך זה עובד?“- שאלה אותו סנדי בסקרנות שאינה יודעת גבולות על אף הידע הבלשני והפיזיולוגי המוגבל שלה.
2
פופטי בן זמננו שרזה המון ושקל רק 80 קילוגרם עמד מול פופטי בן דמותו בן התקופה ושוחח איתו, הם עמדו בחדר הכס של הטירה שלו ושוחחו, פופטי בן זמננו נוזף בפופטי בן התקופה חמורות וזה אוכל ושותה את חרדתו: „עוד עוגה, לאכול עוגות, רק זה מה שאתה יודע! תראה את השריר הזה“- אגרף את ידו וכפף את זרועו: -„נפש בריאה בגוף בריא, אני צריך לרדת עוד חמישה־עשר קילו בשומנים ולהעלות חמישה קילו במסת השריר, אתה יודע איזה מחלות היו לי בגלל ההשמנה וההזנחה הזאת, בשנה עליתה עליתי שנים־עשר קילו. העתיד הוא שלוש־מאות ושבעים קילו, כדור שומן שלא יכול לזוז וכולם לועגים לו. אני עברתי את זה ואני לא רוצה לעבור את זה שוב דרכךַ עוד פעם, תתעורר התעורר ותן לי יתרון כבר חמשת־אלפים שמונה־מאות ועשר שנה. כבר קשה לך לנשום, יכולות הלוחמה שלך נפגעו, קשה לך ללכת ועל ריצה בכלל אין מה לדבר. יש דברים שאותם אתה צריך לעשות בעצמך... ראיתה מה קרה כשנתתה לאחרים לעשות את העבודה במקומך לפני חצי שנה.
עכשיו תפסיק לעשות קולות של שטיח, אתה לא חייב להפסיק עם העוגה, תקשיב אלי כשאני מדבר אליך.“ פופטי בן הזמן הזה עיין בחוברת שבה עלפֿיות יפות בלבוש מינימאלי התאמנו עם משקולות בחדר כושר. „סקס לא יכול לעזור לך, תפסיק להסתכל על תמונות של בחורות ותפסיק להיות כזה כנוע.“ פופטי בן זמננו השתנה בפתאומיות מיידית, הוא היה יותר רזה ושרירי בפרמטרים הרצויים לו וכששם לב לכך, מיידית אמר לעצמו בן
התקופה: -„אני רואה שהחלטתה לעשות שינוי, כל הכבוד, ולפי הזיכרון החדש שלי גם על ההתמדה.
העלמים והשומרים צריכים קצת הדרכה בפיתוח התרבות שלהם, ומה על התרבות ההינדואירופאית המקומית, עוד אין חיתים, אמורים וסיקתים, ונצטרך מאתיים ושבעים שנים עד שייפרדו ההינדואיראנים ועוד אלף שנים עד שהם ייפרדו לאיראנים והינדוארים ועוד אלף נוספים להפרדות היוונים שיתיישבו ראשונים באירופה ומהם יצמחו כל התרבויות האירופאיות כמעט.
איך נפקח על כל זה אם לא תהיה לנו שליטה על התרבויות המקומיות... ומה עם השמים הצפון־מזרחיים, האָכַּדִים. יש להם עוד כמה מאות שנים להפוך לעם. כבר זרענו אצל ההינדואירופאים את זרעי הסגידה לבני מיננו, צריך לפקח על צמיחת המיתולוגיה והדת בשלושת התרבויות העתידיות הגדולות שלהם- היוונים, הפרסים וההודים זאת אומרת ההינדים. ומה עם מניעת אלמנטים לא רצויים, כמו הנבואה הארורה, מלהתגשם“.
מוטל ושלושת הבנות אכלו תבשיל אורז עם ירקות וקטניות שבישל הזקן מבעוד מועד, השמש עמדה עדיין ברום הרקיע אך הזקן עזב מזמן. הם אכלו בצלחות חרס בעזרת כפות נחושת. הם באמת היו רעבים והאוכל, ארוחת הצהריים הגיעה בזמן. כדי המים הקטנים ששאבו מן המעיין, מים זכים, צלולים וצוננים הרוו אותם.
במקום אחר, בצינוק בטירה, עמד פופטי בן התקופה מעל ומעבר לסורגי הצינוק ובפנים היו מוטל ויאפ, כלואים בבור, פופטי פקד: „שומר! שחרר את הבחורה ותזהר והיזהר מיציר התועבה בן הבלייעל... מוטב שני שומרים... לא, ארבעה... בעצם תבואו שישה שומרים, הוא מסוכן“. הסורג נפתח, שומר אחד משה אותה וחמישה כיוונו רמחים לפתח באדמה כנגד מוטל בן התקופה. יאפ עברה ליד פופטי ואמרה לו: „עכשיו אתה שוב רופס ושמן, קודם כשהייתה רזה ושרירי בא לי עליך כמו פעם ואתה הרחקתה אותי. מה קורה לך עם כל השינויים האלה כהרף־עיין, כשאתה שמן ורופוס בא לך עלי ואני נדחית ממך, ואז פתאום בפעם אחרת אתה רזה, שרירי ושזוף כמו פעם ובא לי עליך ואתה שונא אותי? החילופים האלה קורים מספר פעמים ביום בחודשים האחרונים“.
3
מוטל ושלושת הבנות צעדו בין הסבך בשביל צר הכבוש בעפר ברגלי ההולכים בינות העשב והצמחייה. הם התקרבו לפאתי הכפר תחת השמיים זרועי הכוכבים שניבטו אליהם מבין צמרות עצי היער. מולם ראו זוג עיניים גדולות מתקרב, זוהר בחושך, על השביל, מרחק כמה עשרות מטרים מהם. הם ציפו ליותר.
יאפ לא הקשתה על גילויה, היא ניהלה תלת־שיח עם עצמה ואנוכה בקולי קולות. כבר במרחק חצי קילומטר שמעו אותה, ומוטל סימן בידו לבנות להתקרב אליו ולעצור ולחש להן: „זו יאפ, מורתי. אבל אין לי מושג עם מי היא מדברת“. כשנפגשו דרכיהם קראה בקולי קולות מבעד לעיקול הדרך: „מוטל!“ בהתרגשות, פליאה ושמחה...
מוטל סינן בין שיניו אליה: „שקט! את לבד“?
היא ענתה בלחש מחריש אוזניים, משתדלת להישמע חשאית: „בוודאי. ומי אילה איתך“?
מוטל לחש מענה כעוס: „אחר־כך. עם מי דיברת“?
יאפ ענתה בלחש רם בביטחון מלא: „אני דיברתי עם עצמי ואנוכי“. ולאחר שתיקה רועמת קצרה המשיכה: -„קודם בצינוק לבשתה חליפת עור חומה וגלימה של המסדר ועכשיו אתה לובש חליפת עור שחורה בלי גלימה. מה פשר העניין? כיצד השתחררתה? איך הגעתה לפנַי וכבר אתה כבר חוזר? גם פופטי משתנה כמה פעמים ביום, פעם רזה ושרירי ופעם שמן ורופוס ולפעמים שניהו באותו מקום יחדיו“.
מבין העצים התנפלה עליהם מחלקת סיור מיוחד מהמשמר של פופטי, כאשר המש"קים והסמל צועקים פקודות בחרבות שלופות והטוראים מפנים אליהם את חניתותיהם בריצה מהירה, והקצין הזוטר מסתתר מאחורי עץ סבוך שגזעו עבה, רועד מפחד ומשתין במכנסיו. מוטל ויאפ שלפו את חרבותיהם ונעמדו גב אל גב. הוא הפטיר בכעס: „לא שמת לב שעקבו אחרייך“?!
היא ענתה בתמימות אך עדיין בלחש: „לא, הייתי עסוקה בשיחה“.
הוא כעס עליה: „כבר אין צורך ללחוש אחרי שגילית את מקומנו“!
היא חזרה על דבריה הפעם לא בלחש: „לא, הייתי ע...“ והוא קטע אותה בגידוף עסיסי.
דינה תפסה ענף עבה ואחזה בו כבנבוט, מיכל אחזה בחוטר במבוק ארוך שהיה מונח על הקרקע כרומח, וסנדי השליכה בעוז חלוקי אבן על החיילים שהתקרבו ביללת קרב, לא הודית כי־אם אינדיאנית מחתונות מרוקאיות. היא פצחה הראשונה בפעולה בעוד שאר חברותיה והחבר עומדים בעמדה נכונים אלי קרב. החיילים והמש"קים,
הלא מנוסים,כמו הקצין שהיה אמור לפקד עליהם, נבהלו מההתנגדות והחלו נסים חזרה, משליכים את נישקם על הקרקע בעוד הסמל, שועל קרבות וותיק, פוקד עליהם: „לא לסגת, לתקוף“! אבן פגעה בירכו והוא מייד סובב על עקביו והחל לרוץ אל העבר השני חובר לחייליו. הם נפוצו לכל עבר באי־סדר, והוא אפילו לא ניסה לארגן נסיגה מסודרת, 35 חיילי משמר רגלים מקצועיים כנגד חמישה אזרחים ששלושה מהם אינם חמושיםות.
לאחר חצי שעה הם עצרו מלכת והבנות רטנו: „כבר יומיים וחצי שאנחנו הולכים במעגלים, אנחנו שוב באותו מקום, כבר עברנו ליד השיח הזה“.
מוטל ענה להן: „זה השביל היחיד שאני זוכר והוא מוביל לכפר ואחר־כך לטירה“.
יאפ תיקנה אותו בידענות: „לא, זהו שביל מעגלי שבו מתאמנים חיילי המיליציה של פופטי בהתגנבות יחידים פעם בשבוע, והם צריכים להגיע עוד שעה וללכת באותו הכיוון שאנחנו הולכים“.
סנדי שאלה אותה בכעס: „ומה עשית כאן“?
יאפ הצטדקה: „הייתי צריכה לחלץ עצמות אחרי הצינוק הצפוף“.
מוטל שאל: „ואיפה השביל שאנחנו צריכים“?
יאפ ענתה: „שעה הליכה באותו כיוון ואנחנו בנקודת המוצא, ואז שמאלה בין העצים שלושים ושבעה מטר. בשבילים הם הולכים בטור עורפי, אבל ביניהם הם מתפזרים ומתפרסים על שטח רב, אבל הם מאבדים קשר עיין אחד עם השני“.
מיכל אמרה: „נקווה שהם פחדנים כמו חיילי המשמר“.
יאפ ענתה בדאגה: „נקווה שלא נפגוש אותם, הם המגויסים של מייג'ר חֻוּאוּ, גף הלוחמה מוטרף של מרצחים, פופטי השתתף בעצמו בהכשרתם. פופטי הרזה והשרירי ולא הרופוס שכאן. הם מחקו כפר שלם. שרפו את בתיו ורצחו את תושביו וחיות המשק שלהם. פלוגת המשמר היא סתם פלוגה של נמושות שמפקד עליה קפטן ג'ינג, בן־תמותה מקומי שהביא פופטי השמן והרופוס מהמזרח, הוא דובר שפה זרה ועדיין לא למד את השפה המקומית ולכן מתקשה לתקשר עם חייליו וקציניו. אילה היו מחלקת הטירונים החדשה, כנראה שהוא שלח אותם על דעת עצמו מבלי להיוועץ בפופטי שנתן לא לו פקודה לא ברורה לשלוח אנשים לעקוב אחרי, ומסוכן להטריד אותו בזוטות כשהוא עצבני“.
כעבור שעה של הליכה הם הגיעו למקום המיועד, הם חצו בין העצים, ושמעו צעידה מאורגנת וראו טור לפידים לא הרחק מהם, 225 שדים ועלפֿים בשריונות ברונזה וחרבות ארד, עם מגני ברונזה וחניתות ארד (ולא בשריונות עור ונשק אבן, עם מגני מקלעת נצרים כמו הקודמים) שעטו באי־סדר מופתי שואגים זעקות קרב מפחידות(?), ולכן החמישייה שנאלצה להיות סודית סטתה מהדרך והתחבאה מאחורי גזע עץ גדול ועבה. לאחר חצי שעה, כשהמיליציה של פופטי התארגנה והלכה שני קילומטרים בכיוון הנגדי הם עלו על המשעול הישן שנכבש ברגלי ההולכים דורות.
מוטל העיר: „מפליא איך הוא הצליח לאחד אותם. מפליא ומסוכן“.
בינתיים שני הפופטי קיבלו את הדו"ח מסמל המשמר, שהגן על מפקדו ופקודיו ושינה קצת את הדו"ח. היו אביר ועוד שלוש אבירות חמושים בחרבות קסומות שהשיבו מלחמה שערה, אך אלמלא מארב הליסטים הם היו מנצחים אותם, מאה ליסטים חמושים במקלות קצרים שירו אש כחולה. איזה שקרן חשבו שני הפופטי בו־זמנית והורו מייד בו־זמנית: „הוציאו את כל מחלקת מוגי הלב להורג“!
קפטן ג'ינג התלונן: „אין לי מספיק אנשים, זה החומר שאני יכול לגייס. תן לי עוד חודש ואני אכשיר אותם לחיילים“.
מייג'ר חֻוּאוּ כעס: „זה ממלא הכול באשמתו. הם מעולם לא יהיו מוכנים, תעביר את הפלוגה שלו לפיקודי כחלק מהגף שלי ואני אהפוך אותם ללוחמים אמיתיאמתיים“.
שני הפופטי פסקו פה אחד: „ההחלטה התקבלה, מייג'ר ג'ינג, קבל עוד פלוגת משמר לגף המשמר שלך וליוטנת קולונל חואו, לך נוספו עוד שני גפים מהבית והפעם לא נתחשב בכללים, נשק וציוד אמיתיאמתיים ולא מקומיים. מייג'ר ג'ינג מיניתי לך סגן ומפקד חדש לפלוגה הראשונה עליה פיקדתה לפני הקידום והוא המ.מ. של הפעולה הלא מוצלחת, נקווה שיצליח הפעם יותר טוב, הקפצתי אותו דרגה מסקנד ליוטנת לקפטן, את נין האחיין רבא שלי... לפחות כך טוענים שהוא“.
מייג'ר ג'ינג הודה לו/להם: „תודה אלוהי, אני אדאג לשמור עליו אישית“.
חואו כעס: „מילאתה את חובותיך הנפוטיסטיות, אבל למה לקדם את בן־התמותה שנכשל“!?
{נפוטיזם = העדפת קרובי משפחה.}
פופטי בן הזמן ההוא הסביר לו: „ככה נהוג אצלנו, ואותך העליתי בדרגה כדי לשמר את המתח ביניכם“.
זמין בשבילכם לכל שאלה
ותגובה
אם אהבתם את מה שהיה כאן ואתם מעוניינים בתכנים דומים, או לשמור על קשר עם האתר ולהתעדכן מדי פעם,
אתם מוזמנים להרשמה כמנויים.