מטאל- מוזיקה ותרבות
לא בכדי נחשבת מוזיקת המטאל והתרבות שקמה סביבה לשוליים הקיצוניים. למרות קיומה מסוף שנות השישים, למרות עשרות הסגנונות, רבבות הלהקות, מאות־אלפי התקליטים, מיליוני השירים ומאות־מיליוני האנשים המושפעים ממנה הממלאים אצטדיונים ברבבותיהם בהופעות, הכישרון הרב, היצירתיות, ההעזה, ההתרסה והמרד, המטאל נעלם כמעט לחלוטין מהמדיה החדשותית, המוזיקלית וחשוב מכך, מהיכל התהילה של המוזיקה.
לעיתים אנשים רבים אוהבים שירים או אפילו להקות, מבלי לדעת באיזה ז'אנר השירים או לקשר את השירים ו/או הלהקות לסוג של מטאל. חוסר המודעות הזה נובע מזה שהידע על המטאל אינו נפוץ בציבור הרחב ובתקשורת הרגילה ואנשי המטאל- המטאליסטים, נחשבים לתופעת שוליים עם אמצעי תקשורת משלהם העוסקים בעיקר במטאל ולכן נדחקים לשוליים או זוכים בהתעלמות מופגנת של ’אנשי התרבות‘ והשוליים הלא ידועים מרתיעים את הציבור הרחב.
בכוונה השתמשנו במונח הנרחב מטאל ולא במונח המעורפל רוק כבד, תרגום מאנגלית של Hard Rock, שמתייחס לז'אנרים ותת־ז'אנרים ברוק הדומים לגלֶאם, פופ והֵר מטאל אך אינו מטאל אלא רוק (כמו הסוֹוּל רוק, הגלֶאם רוק של שנות השיבעים המוקדמות וההֵר רוק והרוק למבוגרים של שנות השמונים המוקדמות). כהארד רוק מטאלי נהוג לכנות את הרוק מטאל ואת שאר הגלֶאם, פופ והֵר מטאל הארד רוק מלודי בתוכו, כסוגים של מעיין מטאל שהוא לא ממש מטאל טהור; אלא שאנו הסכמנו, מאחר והיה צורך להחליט, שיש מטאל, וזה מטאל, אלו היסודות, וקיימים דברים שהם לא מטאל, גם אם הם מושפעים ממנו. טעות המקובלת היא להרחיב את מושג הרוק הכבד ולהכליל בו כל דבר רועש ברוק עם גיטרות בדיסטורשן, כך שיכלול את רוב סוגי הרוק, למשל את Rolling Stones, Pink Floyd (שכמעט אינם משתמשים בדיסטורשן), רוב הפּאנק והרוק האלטרנטיבי, בנוסף לכל המטאל, דבר שהוא טעות מרה.
{ Hard במשמעות קשוח, חזק, קיים כבר בשם הסגנון Hard Bop בג'אז שבשנות החמישים, וברוק- Hard Rock, התייחס במקור באמצע שנות ה‾60 לבלוז רוק שנחשב אז ל”כבד“ והרציני (Heavy), של The Moody Blues, The Animals וה־Rolling Stones לעומת הפופ רוק הקליל והממוסחר, של הביטלז
(= The Beatles), למשל.}
המטאל התפתח בסוף שנות השישים מהרוק של שנות השישים, שהתפתח מהרוק'נ'רול של שנות החמישים, שהתפתח מהבלוז של מיסיסיפי ושיקאגו של שנות השלושים והארבעים ומהרית'ם אנד בלוז של שנות הארבעים שהם מוזיקה
אפֿרו־אמריקנית, למרות זאת הוא ברובו מוזיקה המיוחסת לקהל לבן, אף על פי שהוא נפוץ בכל העולם ובין בני כל העמים והארצות; למרות שיש בו להקות ומוזיקאים
אפֿרו־אמריקאים רבים כגון Phil Linot מלהקת Thin Lizzy, להקת הראפקור Body Count של הראפרים אַייס טי ואַייס קיובּ ולהקת Living Colors. למרות הכתוב בפסקה זו נוצרה סצנה אפריקאית משמעותית של מטאל בשנים האחרונות.
המטאל התפשט מאנגליה לארה"ב ואירופה (בייחוד לגרמניה וצפון היבשת) ומשם לשאר העולם, לדוגמא: הסצנה/סצנות המטאל חזקה/ות ביפן, אך גם במקומות אחרים במזרח
תמונת אילוסטרציה באדיבות סטודיו Megadesign
הרחוק, כמו בתאילנד המטאל האסייתי חזק; גם באמריקה הלטינית, בייחוד בברזיל ובארגנטינה; באוסטרליה ובאפריקה; ובטח באיטליה, צרפת, רוסיה ומזרח אירופה; גם המזרח־התיכון שלנו פיתח סצנה/סצנות משלו ובמיוחד בארצנו.
המטאל עוסק, או ליתר דיוק, מטפל, באלימות מצד אחד ובפנטזיה מצד שני. הוא עוסק במאבקים, רבות, הוא עוסק במאבק בין הטוב לרוע, לעיתים הוא נראה כמצדד באחד הצדדים, או ליתר דיוק מציג צד מסוים, למשל אם להקה מסוימת שרה שיר בו מובעת עמדתו של ’אדון הרוע‘ אין זה אומר שהם מזדהים עמו או עם עמדתו המובעת בשיר אלא רק מציגים נקודת מבט לשם העניין; לכן קיים מקום גדול שאותו תופס מוטיב המוות, אך יש בו גם ביטויים של אושר, געגועים, שמחה ואהבה ולא רק פחד, זעם ועצב.
קיימת התעלמות מההתייחסות של להקות מטאל לנושאים חברתיים, בניגוד ליחס הרב שניתן, ע"י התקשורת, לשיריה של U2 למשל.
גם השירים שלמראית־עין נראים אלימים ביותר, אינם ”מעודדי אלימות“, אלא, דנים באלימות ומבטאים אותה אבל תמיד על־מנת לבטא אמת חברתית מסוימת על טבעה של האלימות.
אצל סורל הטקסטים נלמדים באוניברסיטה; אצל להקות המטאל הכבד, הברוטאלי והקיצוני, ואף אילה שהן לא ממש כאלה, הם זוכים לייחס שלילי, האשמות כנאצים וכת השטן, ולתביעות משפטיות. למה? כי החברה זקוקה לשעיר לעזאזל שלה.
גם הפנטזיה במטאל לא מתקבלת במיינסטרים, כמו זרמים אחרים של המוזיקה והאמנות העוסקים בה בהרחבה. היא זוכה לחוסר הכרה ולהתעלמות מופגנת מצד התקשורת, לעומת חומרים ירודים המטפלים בפנטזיה באופן גרוע מצד חלק מאותם זרמים אחרים.
לא מוצא חן בעיני המיינסטרים, כנראה, שמוזיקאים מוצאים להם אלטרנטיבות להיסטוריה הרשמית של הכנסייה הנוצרית, שאוהדים את המכשפות שניצודו בימי־הביניים ובשיר אחר מגנים את השחיתות ותאוות הבצע של הכנסייה בימינו ועוד מגישים הכל בעטיפה של גיטרות רועשות ואכזריות.
למרות ההתעלמות של התקשורת והממסד התרבותי המטאל בשיאו (ראה מספר הלהקות, התקליטים והשירים, גודל הקהל וההופעות), למרות ניסיונות להחניקו זכתה, אפילו, להקת מטאל פינית- Lordi, באירוויזיון בשנת 2006. למרות שהמטאל הקיצוני אינו נפוץ בציבור הרחב, על־אף היותם של הדת' והבלק הז'אנרים הגדולים במטאל, אלא רק בין מטאליסטים מושבעים מסוימים, יוצאים להיטים בז'אנרים של המטאל שלא היו מתקבלים לפני כן, ומשודרים בערוצי המוזיקה ברצועות שאינן מוקדשות רק לרוק ולמטאל אלא לכלל המוזיקה ולציבור הרחב, כמו הצלחתה של Nightwish.
רק בסוף העשור שלפני הקודם החלו לזכות להערכה המגיעה להם להקות הנחשבות לאבות המייסדים כגון: Black Sabbath, Judas Priest וגם Iron Maiden; Metallica זכתה להערכה בחוגים שמחוץ למטאל רק לאחר שהתמסחרה בשנות התשעים וגם Guns N' Roses זכו להצלחה מסחרית מרגע שהגיח אלבומם הראשון בסוף שנות השמונים; אך עדיין להקות כמו Death, Mayhem וגם Cannibal Corps למרות ההערכה שלה הן זוכות בסצנת המטאל לא זכו להכרה מחוץ לה.
אם כי נראה שהמטאל החל לזכות לעדנה מחודשת, אין כך הדבר, עדיין למרות גודלו בעולם אין הוא זוכה לייצוג הולם בתקשורת. אנשיו- המטאליסטים, נחשבים לפֿריקים, שונים, מוזרים ומרתיעים ועדיין דובקת בהם ובו תדמית שלילית מוטעית.
המטאל; למרות ההחרמה של האליטות התרבותיות וההתעלמות המופגנת של התקשורת ה”רגילה“, מצד אחד, והרדיפות ו”צייד המכשפות“ של חלק מהממסד הדתי
(החלק הפנאטי), ולעיתים גורמי שיטור מקומיים; למרות שלפעמים קשה ולא נעים; ימשיך לשרוד, כי הוא דרך חיים של ישירות, אמונה והליכה עד הסוף עם האמת שלך.
האנשים לא מבינים מטאל ושואלים תמיד:„למה תמיד הזמרים צורחים? בשביל מה כל הרעש?“ ואנו שואלים- האם אפשר אחרת? אם הייתם קוראים את הטקסטים, הייתם מבינים שאת הנושאים בהם הם עוסקים אפשר לבטא רק במוזיקה לא קלילה ורועשת, עטופה בגיטרות בדיסטורשן ותופים חזקים ומהירים. בכל זאת במטאל קיימת גם מוזיקה יותר עדינה, שקטה ורגועה, ואפילו רומנטית- למשל הבלאדות של המטאל, העמוסות בגיטרות שקטות יחסית, ונשארות, בכל זאת, כבדות , באופן מסוים.
הופעת מטאל, בין אם היא במועדון קטן או בינוני, באולם גדול, בפארק או אצטדיון, תמיד תהיה חוויה מיוחדת במינה ובעלת השפעה מכרעת על מי שבא אליה. ההנאה וההתרגשות הסוחפת שבכל הופעה שבה היינו מלוות אותנו בזיכרונות מתוקים ומשאירות טעם של עוד.
מאפיינים נוספים של המטאל
מוטיב נוסף של המטאל הוא ההגברה החזקה בהופעות, שהחלה אצל להקת הרוק The Who, מאמצע שנות השישים, והגיע לשיאים בלתי הגיוניים אצל Motörhead וגם Manowar. היבט זה זכה לביקורת כראוותנות ריקה אשר מבטלת את האפשרות ליהנות מהמוזיקה, אך בעיני רבים מסמלת את אחד מסממניה המובהקים של מוזיקת המטאל.
נושאי השירים
המטאל, כצורת אמנות, הינו יותר ממוזיקה בלבד; החלק החזותי חשוב בו לא פחות מהנשמע, וחשיבות גדולה מיוחסת לעטיפות התקליטים, לקליפים ולהופעות החיות, היוצרות יחד עם מילות השירים (= הליריקה), סגנון הנגינה והסַאוּנד את תדמית הלהקה.
היסטוריונים של הרוק מצביעים על הפופ כתורם את הצד האסקייפיסטי במטאל, העוסק לרוב בבריחה מהמציאות לכיוונים פנטסטיים ואפלים, ועל הבלוז כתורם את הצד המציאותי והכאוב העוסק באובדן, ייאוש ובדידות.
בניגוד לשירי האהבה והשלום של התרבות ההיפית, להקות המטאל התמקדו בצד האפל של החיים, כולל שירים בנושאים אפוקליפטיים (= אחרית הימים), מלחמה גרעינית, תעמולה פוליטית וסביבתית. מבקרי המטאל טענו שהמטאל מאדיר את השלילה על חשבון החיוב שבקיום האנושי, ועוסק בנושאים בהם הוא מטפל באופן פשטני בחלוקה דיכוטומית של טוב מוחלט מול רע מוחלט וחושך כנגד אור המתאימה יותר לעולם הפנטזיה ולא לחיים האמיתיים. אלא שגם ההיפים ”החיוביים“ היו בעצם מרדנים ותרבות נגד, עסקו בביקורת על נושאים פוליטיים, האהבה החופשית שלהם הייתה בעצם סקס ללא הבחנה תחת השפעת סמים, השלום שלהם היה פנטזיה לא מציאותית והדרך להשגתו היה השימוש בסמים, מה שמתמצה בסיסמתם- ’סמים, אהבה ושלום‘, שיצרה תדמית שלילית של פֿריקים מסוממים שעושים כל מה שהם רוצים מבלי להתחשב בכלום, לאנשי הרוק ולאנשי המטאל שצמח ממנו.
אף־על־פי־כן, ההתייחסות השלילית הזו לחיים היא הכללה הנוגעת לכל סוגי מוזיקת המטאל באשר היא; לכל ז'אנר וסגנון במטאל יש נושאים המייחדים אותו בלבד בדרך־כלל: בעוד להקות ההֵר מטאל שרות בד"כ על סקס סמים ורוק'נ'רול (וזהו הז'אנר היחידי במטאל שאפשר להגיד עליו כשמח), הנה להקות הספיד והת'רש שרות בד"כ על נושאים פחות שמחים והרבה יותר רציניים, בעיקר נושאים פוליטיים, כגון מלחמה וטרור, זוועותיהן
ושכול. להקות הדת' שרות על גוֹר (= דם קרוש), הכולל בתוכו- מחלות, מוות אלים, גולגולות שבורות בשלולית דם וגוויות מרוטשות. בעוד שלהקות הפאוֶ'ר מטאל שרות על עלילות גבורה קסומות, פנטזיה ואגדות, הנה להקות הבלק האפלות שרות על קרחות יער קפואות ומוקפות זאבים רעבים, בליל ירח רדוף שדים, בהם מופיעות רוחות ומפלצות אפלות. על צד אפל אחר שרות להקות הדום המלנכולי והמנוקר, על ייאוש והתאבדויות.
יחד עם כל ההבדלים התדמיתיים בין הז'אנרים והסגנונות השונים במטאל, ישנו נושא אחד אשר מאחד את כל הלהקות מכל הז'אנרים והסגנונות, והוא הילול של המטאל בשירים. בדומה ללהקות ההֵר מטאל, אשר היו מהללות את הרוק'נ'רול בשיריהן, כך גם להקות המטאל, מכל הסוגים, מהללות את המטאל, בעיקר Manowar וגם Dimmu Borgir, אשר הקדישו עשרות שיריהם לנושא זה ובהם המנוני מטאל נצחיים רבים וכן שרים רבים על לוחם המטאל האגדי.
ההשפעה התרבותית של המטאל
ההגזמה התיאטרלית של המטאל, שהוקצנה בגל ההֵר מטאל, הצמיחה פרודיות לאין ספור. מהן המפורסמת ביותר, היא ככל הנראה, הסרט Spaniel Tap.
בשל הגישה ההדוניסטית (= נהנתנית) אותה קידמה מוזיקה זו, ובשל עיסוקה בנושאים אנטי דתיים ואפלים, הקימה עליה מוזיקת המטאל מתנגדים לרוב מהחוגים השמרנים בנצרות ובאסלם כאחד. למטאליסטים נקשרת סטיגמה חסרת כל בסיס של רפי שכל אלימים, אשר שורפים חתולים במדורות, שוחטים עורבים בשחיטה לא כשרה ושותים את דמם, מחללי קברים הנוהגים לעשות אורגיות שטניות בבתי עלמין והרוצחים ברצח פולחני תינוקות או בתולות או בעיקר תינוקות של בתולות כקורבן לשטן, כמו שעשינו לפני אלפיים שנה { רמז לטענה הנוצרית הגזענית שהיהודים רצחו את ישו, בן האלוהים והבתולה מריה ולכן הם רוצחי אל ומשרתי השטן.}; למרות העובדה כי רבות מהלהקות מפתחות נושאים מוזיקליים מורכבים ושירה (= פואטיקה) בעלת משמעות שמילותיה מבוססת על ספרות והגות מעמיקה, ולמרות העובדה כי רבים מהמטאליסטים הינם אנשים משכילים, חלק מהם דתיים או אף אדוקים בדתם, וחלק ממילות השירים עוסקות בנושאים דתיים או מקורם מהספרות הקאנונית הדתית והתפילה. סטיגמה זו בוטאה היטב בתרבות הפופולארית בסדרת ההנפשה בִּיוִיס ובאט הד של MTV.
עם זאת מוטיבים רבים של תרבות המטאל והמטאליסטים חדרו למיינסטרים: מחוות ’המאנו קורנטו‘ (סוג הצדעת המטאל העיקרי שבו זוקפים את האצבע והזרת בעוד האמה והקמיצה כפופות, במקור מחווה צוענית נגד עין הרע) הנראית גם בהופעות של זמרי רוק לכל המשפחה ולבוש העור עם מוטיבי המתכת המעטר גם בגדים של מעצבים מפורסמים וידועים.
דת ופוליטיקה במטאל
כבר מתחילת התהוותו, במשך למעלה משלושה עשורים, נדפו המטאליסטים ככת השטן והמטאל הואשם כשטניסטי וכעבודת השטן. בספר זה לא תהיה התייחסות לרדיפות אשר חישלו את המטאליסטים וסצנת המטאל ולא הרפו אותם; כן גם לא תהיה התייחסות לשטניזם או עבודת השטן במטאל, שלרוב הם תוצאה מעלילות דם של קיצונים נוצרים משנות השבעים והשמונים, או, תופעה שולית.
כמו כן אין התייחסות בספר זה למטאל דתי או לדת ממוסדת ככלל; המטאל הנוצרי הינו תופעה שולית יותר מהשטניזם במטאל (פחות משבעים להקות), ובנוסף לכך אינו ז'אנר מובחן; להקות מטאל נוצרי קיימות בכל סגנון וז'אנר מוזיקאלי במטאל והמאפיין היחידי שלהם הוא ליריקה פרו נוצרית. גם המטאל היהודי הוא תופעה שולית אפילו יותר.
בניגוד לזרמים אחרים, כמו הפּאנק, או הסצנה ההיפית, אין למטאל אידאולוגיה פוליטית אחידה. להקות מטאל מביעות בשיריהן את דעותיהן השונות והמגוונות על שלל נושאים, בצורה עקיפה או ישירה יותר, סמויה או גלויה, או זוכות להתייחסות ככאילה בטעות, לעיתים. לכן אין טעם לעסוק בהיבט הפוליטי של מוזיקה לא פוליטית מעיקרה בספר זה.
