קיימים שירים שמתחילים לאט ובשקט, הבתים שלהם בנויים מאקורדים מפורקים לרוב בקלין בעוד שהפזמון או סוף השיר הם בסגנון הרוק או המטאל האמור והם נקראים סמי־בלאדה, או, חצי בלאדה.
השירים Chilled in Time של Deep Purple ו־Stairway to Heaven של  Led Zeppelin הם הדוגמאות הראשונות לחצאי בלאדות שמתחילות כבלאדה שקטה, מתפתחים למשהו עוצמתי מבחינה מוזיקאלית (וכבר אז הם לא בלאדה) ומסיימים בשיא שלא מבייש את השירים הכי כבדים ורועשים בסגנון. סוג זה של שירים היה פסיכדלי ואווירתי, חללי וחלומי, מיסטי ואפל, בעל מבנה פרוגרסיבי, מתוחכם ומורכב והליריקה הייתה אפית ופנטסטית, למרות שהיו גם שירים בעלי מבנה פופי פשוט של בית פזמון.
גם Remember Tomorrow של Iron Maiden מאלבומם הראשון מתחיל בשקט ולאט וממשיך בסולו ופזמון של NWOHM במלוא עוצמתו, בלאדה שהופכת למטאל עוצמתי ורועש.
סוג זה של התפתחות מוזיקלית בתוך השיר, שעודן מאוחר יותר, יצר את הבלאדה העוצמתית (ה־Power Ballad) בה נעסוק בהמשך.
בפאו׳ר מטאל לדוגמא קיים שיר המייצג צורה זו, אם כי אינו מאופיין בכל
המאפיינים שהצגנו לעיל הוא אינו ממש בלאדה- שירם של Blind Guardian בשם - And then there was silence מתוך EP בשם זה.