מקומה של שליליות ואלימות בליריקה של המטאל ומקורותיה
במאמר זה אנסה להתחקות אחר מקורם של המוטיבים ה”שליליים“ כגון אלימות במטאל, להראות שהם לא באמת שליליים ואלימים, ושהשליליות והאלימות האמתית נמצאת בשוליים.
מוזיקה מרוכזת שעוסקת בנושאים כאובים
המטאל עוסק בנושאים כאובים כמו מלחמות, טרור, טראומות, התעללות וכו'. מכיוון ומדובר במוזיקה שגם המלל שלה נכתב ברמה גבוהה אין בה הטפה לגינוי, במקום זאת היא מדברת מנקודת מבטם של הקורבנות, מציגה את הלבטים ורגשות האשמה של מי שנקלע למצב שבו הפך לתוקפן כדי לשרוד (השיר M16 של Sodom) או מציגה את התוקפן באור שלילי (כמו בשיר Angle of Death של Slayer על מנגלה) וגורמת לנו להזדעזע מתוקפנותו באופן מתוחכם ע"י תחבולות אומנותיות.
שתיל האהבה נעקר מהשורש
רק מגולגלים אנחנו מוצאים
בהריון עם דמעות הבושה
אך לעולם לא מוציאים 'תם
מתוך השיר M16 מתוך האלבום M16 של להקת Sodom בתרגום המחבר
פניו של המוות נועצות מבט מטה מקפיאות את דמך
מזריק תאים, עיניים מתות
ניזון מצרחות המוטנטים שהוא יוצר
מתוך השיר Angle of Death מתוך האלבום Regain in Blood של להקת Slayer בתרגום המחבר
מכיוון והמטאל בא ממקום של כאב, הוא מצביע על הכאב ועל גורמיו ואז נטען כלפי המטאל שהוא מאדיר את השלילה על החיוב. מה שקורה הוא שמישהו אומר יש עוול הדורש תיקון, אומרים לו למה לך להתעסק בעוול ולהרגיש כאב, תתעלם ממנו ותחיה באשליה שהעולם מושלם ואל תגרום לאנשים להתמרמר. אבל אם לא ידעו שיש עוול הבעיה לא תיפתר מעצמה ואנשים ימשיכו לסבול. מצד שני יש אנשים שאומרים תביא פתרון, תקן את הבעיה. אבל אתה לא איש מקצוע, ולא מנהיג או איש ציבור שיכול לפתור את הבעיה או אחראי עליה. אתה רק יודע שיש בעיה. אתה מצביע על הבעיה, לדיון, כדי שיהיו מודעים לה; בעלי התפקידים ובעלי הידע שתשומת ליבם הופנתה לבעיה ימצאו לה פתרון.
אז בעצם אתה- המטאליסט חיובי, כי בלעדיך הבעיה תמשיך להתקיים מבלי שיהיו מודעים לה, ובזכותך אולי ימצאו לה פתרון. ולהקות המטאל שרות לרוב על הכאב האישי שלהן ונותנות ביטוי לכאבם של מיליוני מאזינים ופורקן לו, ובכך גם התחלה של פתרון.
אז למה אומרים שהמטאל מתעסק בשלילה, הוא יותר חיובי ממי שרק מצביע על הבעיה, המטאל מפרק את הגורמים לבעיה באמצעים אמנותיים ופותר לפחות חלק מהבעיה, וזו ההתחלה. אז הוא בעצם חיובי.
בין התרסה ומרד לפרובוקציה שיווקית
ההיסטוריה של הרוק'נ'רול רוויה במרד והתרסה, מצד אחד ומהצד השני, בפרובוקציות שיווקיות ריקות מתוכן. גם ההיסטוריה של המטאל רוויה, כפי שהזכרתי מקודם, במרד והתרסה אמתיים, אך קיימות גם להקות מטומטמות, לרוב עם מוזיקה בינונית ומטה, שחושבות איזה פרובוקציה נעשה, איזה שטות נעשה, איזה סקנדל יקדם את המכירות שלנו, במקום להשקיע במוזיקה עצמה. ישנם לפעמים אמרגנים ויחצ"נים ממולחים שחושבים על כך במקומם. קשה לפעמים להבדיל בין פרובוקציה שיווקית ריקה מתוכן למרד והתרסה אמתיים נגד דבר שגורם לכאב אמתי כמו ריקבון חברתי. בהמשך אנסה לעזור לכם למצוא את ההבדלים ביניהם בהקשר של המטאל.
האשמות ורדיפות שווא בשנות השבעים והשמונים והתגובה להם במטאל
בשנות השבעים מיסיונרים אנגלים הטיפו שהמטאל הוא התגלמות הרוע ושהמטאליסטים סוגדים לשטן. הקרב בחזית התקשורתית נחל מפלה אז בשנות השמונים הם עברו לחזית המשפטית, במשפטים נגד אוזי אוסבורן וג'ודאס פריסט ושוב נחלו מפלה.
בתחילת שנות השמונים והרייגניזם השמרני טיפני גור, אישתו של סנאטור אל גור דאז, הקימה מועצה שנלחמה נגד מוטיבים שליליים במוזיקה, בעיקר במטאל היא התמקדה. בטענה שהמטאל סותר את הערכים המקובלים בחברה, הקימה מרכז לדה מטאליזם, בהמשך, שתפקידו היה לגמול את הנוער מכל סממן של מטאל. הם עשו זאת באלימות וכוחניות, אך כאשר עתרו לבית־המשפט העליון, בית המשפט דחה את העתירה בטענה שההורים אחראים לבני־הנוער שגרים תחת חסותם, ואם ההורים פנו למרכז זה שולל את זכות בני־הנוער. כשהם הרביצו גם להורים בית־המשפט פסק לפרק את המרכז.
Gore, מקורותיו ומשמעותו ולמה זה התפתח
הכל התחיל בילד בן 11 שכונה צ'אק על שם בובת פיתום רצחנית מסרט, שראה את אחיו נהרג לו מול העיניים בתאונת דרכים. שלוש שנים לאחר מכן הקים את להקתו הראשונה, שבהמשך הפכה ללהקת Death אשר על שמה נקרא ז'אנר הדת' מטאל. קריאת תיגר נגד המוות, שהוא לא מפחד ממנו, צרח- Gore, מילה שמשמעותה דם קרוש ומזכירה את שמם של זוג צוררי המטאל מתחילת העשור.
Gore הפך למושג שהוא שם גינרי לנושאי ליריקה של שירים העוסקים במוות אלים וריטוש גופות (לא בפוטושופ). זה הפך לנושא העיקרי במלל של שירי להקות הדת' עד שנות התשעים ואז זה השתנה.
חלק מלהקות הגראיינדקור והברוטאל (= דת' מטאל ברוטאלי) המשיכו לשיר על הנושא ואף הקצינו אותו לעיסוק בקניבליזם. רוב הלהקות המייסדות את הז'אנר התבגרו ועסקו בשיריהן בנושאים פחות אכזריים ואלימים ויותר מעניינים. הלהקות שבאו אחריהם... פשוט לא מאגניב להרביץ לגוויות אז רובן המכריע לא שר על ה... זה.
אפלה ורוע שחור משחור? שטן?
השטניזם באמת שולי ולא אמתי ברוב המקרים. בשנות השבעים והשמונים להקות המטאל נרדפו כשטניסטיות, אך הזכרת השטן ומוטיבים דומים שימשה רק כגימיק במעט שירים אצל חלק מהלהקות. להקות מעטות באמת הצהירו שהן שטניסטיות והן היו בשוליים. רובן לא נשארו נאמנות להצהרה והתכחשו לה לאחר מכן.
באמצע שנות השמונים להקות הדת' מטאל הראשונות, כ־Morbid Angle, בשני אלבומיה הראשונים, שפעו מוטיבים שטניים כמרד והתרסה כנגד רדיפות המטאליסטים בשנות השמונים אחר־כך שינו את נושאי תמליליהן לאחר מכן. אחדות מהלהקות הצהירו שהן שטניסטיות, אך רק מעטות לא התכחשו להצהרתן יותר מאוחר בשנות התשעים.
Deicide היא אחרונת השטניסטיות האמתיות עם סולן שטניסט באמת, בן למשפחה נוצרית אדוקה, שסובל מהפרעות נפשיות קשות ככל הנראה, והתפשר על חתונה נוצרית למען משפחתו ובסוף התגרש לאחר כשלון נישואיו.
בשנות התשעים, גל של להקות בלק מטאל נורבגי שטף, כואב, זועם, פגאני, אנטי נוצרי ונגד דת ממוסדת. סולן של להקה בינונית ומטה החל בגל של שריפת כנסיות עץ עתיקות (כפי שכבר הזכיר ישי שוורץ במאמר World of shallow words). גם כאן חלק מהלהקות עסקו בסיפורי שדים ובמוטיבים שטניסטיים. גם כאן האשמות ככת השטן. אבל באמת מדובר בלהקות בודדות מתוך למעלה מ־33,000 להקות בלק מטאל בעולם כולו עד עכשיו.
האם Manowar ו־Rhapsody באמת פשיסטיות או סתם מטומטמות ואינפנטיליות?
עם מילים כמו:
בשמחה אהרוג ואמות למען המטאל
בכל שיר שני ובכל שיר שלישי:
אערוך משתה על דמך
נדמה ש־ Manowar היא להקה צמאת דם, שלפיה הכח לממש את הצדק שלהם הוא מעל כל נורמה מקובלת של חמלה ואמונה באדם גם אם הוא אויב. בהחלט פשיסטיים, יש האומרים.
העובדה שזו הלהקה היחידה שהצטלמה כשחבריה לבושים באזור חלציים מעורות של חיות בלבד, וההכרזה האינפנטילית שלהם: „אם אתם לא אוהבים מטאל אתם לא חברים שלי“ לפני עשרים שנה והיום „אם אתם אוהבים נו־מטאל אתם לא חברים שלי“, מראה עובדה פשוטה- הם סתם חבורת מטומטמים.
Rhapsody לא עוסקים בלהפגין שרירים מנופחים, אבל הליריקה שלהם פרו־מלחמתית באופן דומה, אלא שהטקסטים שלהם הם אגדות ילדים אינפנטיליות בנוסח הסרט של דיסני- פנטנג'רו רק עם תאוות דמים מטומטמת נוסח Manowar. הם בהחלט ילדים מטומטמים בגוף של בוגרים.
המסכנה היא שמכיוון ואין להם שכל של ממש הם לא יכולים לפתח דעות בוגרות שיכולות להשתייך לאיזושהי אידאולוגיה, פשיסטית או לא פשיסטית. למרות זאת נוכחנו כאן שגם להקות עם מוזיקה מתונה ולא קיצונית יכולות להביע אלימות, אכזריות וטימטום.
ההיבט הוויזואלי והצהרות לתקשורת: בין קיצוניות ופרובוקציות לאלימות, אכזריות וטמטום
הלבוש והאיפור, ההיבט הוויזואלי של הקליפים וההופעות של מרלין מנסון והתבטאויותיו בתקשורת מאוד פרובוקטיביים, לעומת המוזיקה הממוסחרת והמתונה שלו. אל מול Mayhem והופעותיה הפרובוקטיביות שהולכות רחוק, אך גם המוזיקה שלה הולכת רחוק ופורצת גבולות. הם לעומתו הולכים עד הסוף עם ההתרסה האמתית שלהם בזמן שאצלו זו פרובוקציה שיווקית.
אך שניהם אינם דוגלים באלימות ואכזריות. הם מהווים דוגמאות קיצוניות לביטוי עצמי במטאל. אבל ישנם מוזיקאים שרצחו ובמשפט המאוד מתוקשר בנורבגיה התבטאו בעד אלימות ואכזריות. מישהו שכבר הזכיר ישי שוורץ במאמר World of shallow words. ואותו מישהו אמר במשפטו ברוב טמטומו שאינו מתחרט על הרצח והיה רוצח שוב ושהוא מעריץ רודנים כהיטלר וצ'אוצ'סקו.
זעם נעורים מול בגרות
הרבה להקות צעירות זועמות באלבום הראשון, לפעמים אפילו בשני או שלושת האלבומים הראשונים ולא מספיק בוגרים כדי לעבד ולתעל את הכעס שלהן לאפיקים חיוביים וגולשות לפנטזיות על אלימות. רובן מתבגרות כמו Metallica שלאחר אלבום אחד אלים וזועם עשתה אלבום בעל תכנים אישיים ואחריו שני אלבומים אנטי מלחמתיים והזעם תועל אחרי עיבוד יותר בוגר.
אלימות אכזריות וטמטום ומקומם האמתי לסיכום
אבל יש להקות שמטיפות לאלימות... יש עכשיו הרבה. תמיד היו אילו שעבדו על מחנה משותף נמוך ביותר, אבל הוא לא הרחב ביותר. רובם מטומטמים וחושבים שכך יוכלו למכור יותר לנוער זועם ורפה שכל כמותם. אבל אנחנו יודעים שהקהל של המטאל קצת יותר אינטיליגנטי ושלהקות כאילה הם מיעוט.
למי צלצלו פעמוני ההזהרה באמת
פסיכופטים וסוציופתים במטאל- האמת
נכון שקיימות להקות המעודדות אלימות, שתופסות טרמפ על־כך שזרם זה- המטאל, עוסק בנושאים קשים ובמילים ירודות, תוך הבעת עמדה אוהדת לאלימותו של התוקפן בפירוש, מציגות את עמדתו, אך הן בשוליים. לרוב מדובר באנשים טיפשים שהם לרוב חנונים המעריצים כח אלים משום שהם בעצמם לא מסוגלים לעשות מעשה והם אחוז זעום באוכלוסייה. קיימים ביניהם מעטים שבמעטים שהם באמת אלימים ומסוכנים בחייהם האמתיים אך הם מיעוט של אחד מרבבה.
אני חושב שאת כולם כבר הזכיר ישי שוורץ במאמר World of shallow words ב־Rockpoint- המגזין שלו למטאל.
המטאליסט ששכח שהיה פעם נער שנחשד בהשתייכות לכת השטן כשהפך למבוגר אחראי, ביקורתי ושיפוטי
תיראו את הדוגמא של Dave Mustaine מ־Megadeth שסבל בצעירותו מרדיפות והתעללות מכיוון וניגן מטאל, שנחשב למוזיקה של השטן ע"י בעלה הנוצרי האדוק של אחותו, וסירב להופיע עם Rotting Crist בטיעון ששמם שטניסטי, מאחר והפך בעצמו לנוצרי אדוק. למעשה שמם של Rotting Crist אינו שטניסטי כלל וכלל, בראיון למגזין מטאל ישראלי אמר סולן הלהקה שמשמעות השם היא שהדתות התרחקו מאוד מהרעיונות של מייסדיהן דבר שגורם להם לכאב. אני אישית חושב על האינקו'יזיציה... ישו מתהפך בקברו ונרקב... והיום ממשיכי דרכה כנגד המטאל משנות השבעים והשמונים של המאה העשרים עדיין לא נחים למרות שנחלשו.
כאשר אנשים מתבגרים הם הופכים לביקורתיים כלפי הדור הצעיר באותם טיעונים של ביקורת שהופנו נגדם. הסכנה האמתית היא שבשל ביקורת על השוליים הבלתי מייצגים של המטאל, בטיעונים דומים לשל מתנגדי המטאל בדור הקודם, בשנות השבעים והשמונים, תצדיקו את טענותיהם, תוך שכחה שגם אז היו שוליים זניחים לתופעה שנקראה מטאל, שהיו גם הם אלימים ושליליים באותה המידה.
אמנם הביקורת נגד השוליים, היום, היא עניינית ומסויגת, בניגוד לביקורת על המטאל בשנות השבעים והשמונים שהייתה בכלל לא לעניין ושייכה טיעונים נגד המטאל שהיו לא נכונים, ובהקשרים לא נכונים. אם זאת יש לשמור על פרופורציות, לא כל המלל במטאל הוא יצירות מופת, אבל יחסית לזרמים אחרים במוזיקה הוא מציב סטנדרטים גבוהים, כמו בנוסף למלל גם בנגינה ובהלחנה. לעומת זאת יש הרבה יותר... המון יותר יצירות מופת של שירה איכותית מחרא של מלל במטאל.
הילדים של היום הם לא הילדים של...
האם באמת החברה הופכת ליותר אלימה בכלל, וגם סצנת המטאל? האם באמת הנוער בשנות השמונים היה תמים וטהור והיום הוא הופך למפלצות אלימות?
גם בעבר, כשהיינו נערים היו טענות של דור המבוגרים שהנוער של שנות השמונים מדורדר, אלים, חסר אידאולוגיה, קיצוני, מסומם וגדל באווירה של חינוך מתירני שאשם בכל. שהנוער נחשף לתכנים אלימים ומיניים מעוותים. בחלק מזה האשימו את להקות המטאל. ההאשמה הייתה גורפת. יצירות מופת שמטרתן הייתה לזעזע מעוולות ולמחות עליהן הואשמו כמטיפות לאלימות ונגד ערכי החברה המקובלים.
היום הנוער של שנות השמונים התבגר והתמתן, החברה הרבה יותר מודעת לאלימות, המתירנות יותר גדולה ודור הסבים מדבר שוב, כמו בדורנו, על חזרה לענישה גופנית בבתי הספר כאלטרנטיבה למתירנות.
הבוגרים המתונים מוצאים צעירים ונוער קיצוניים, חברה אלימה וחלקם שהם הורים, סכנות לילדיהם. היום אפילו הילדים הקטנים סופגים מודעות לסכנות מהחינוך בבית, בתקשורת ובמערכת החינוך והם כבר לא כל כך תמימים.
המודעות הפכה לאווירה של עליהום. גם בסצנת המטאל יש רצון לטהר את הסצנה מגורמים אלימים ומסוכנים שתופסים עליה טרמפ. השאלה היא האם החברה יותר אלימה או יותר מודעת לאלימות. האם האלימות גברה או פחתה בגלל המודעות או פשוט שינתה אפיקים בלי קשר.
לפי דעתי הפסיכופטים והסוציופתים בסצנת המטאל ומחוצה לה הם מיעוט זעום שתמיד היה בשוליים, ואילה מהם שבאמת מעיזים להיות אלימים ומסוכנים- רוצחים סדרתיים למשל, הם אחד לעשרת־אלפים (וזו סטטיסטיקה בדוקה מדעית). הם תמיד היו ותמיד יהיו וזה חלק מהחיים.
